אני יודעת, לשמוע על פרטיות מבחורה שמתחזקת בלוג, מחזיקה בפרופילים פעילים ב-5-6 רשתות חברתיות וכמה מערכות פורומים זה קצת מצחיק, אבל הדילמה בין חשיפה לבין השמירה על הפרטיות היא דילמה שמלווה אותי באופן יום-יומי.

תכננתי לכתוב פוסט על הכללים שמנחים אותי, אבל גיליתי שאין בעצם כאלה. אני פועלת לפי אינטואיציה, לא פעם מוצאת את עצמי כותבת פוסט או סטטוס, מהססת לפני השליחה ולפעמים גם מוחקת.

אז הרשו לי להשאיר את זה כשאלה פתוחה- מה הקווים שמנחים אתכם?

איזה נושאים הם מחוץ לתחום ומתי האצבע על ה"שלח" מהססת?

קטונתי מלהיכנס לאמצע הדיון בין שניים מהבלוגרים הפופולאריים בישראל, אבל מצאתי את עצמי כותבת תגובה בגלוב באורך של פוסט, אז הנה השנקל שלי על בלוגרים בישראל.

יובל הציג בפוסט שלו טענה אחת מרכזית: עיתונאים, בעיקר בפרינט, מתמחים בתחום מסוים וזאת בניגוד לרוב הבלוגרים ולכן יכולים להתייחס למתחרים, למוצרים אחרים בשוק וכו'. הבלוגר הממוצע, לטענתו, יישמח לקבל מוצרים או שירותים בחינם וגם אם לא הושפע מהטבות שקיבל או לא קיבל דבר תמורת הכתיבה, לא יהיה לו הידע המקצועי כדי לבקר כראוי את המוצר. בהמשך הוא הציג כמה בלוגרים שמתמחים בתחומם כמו יאיר רוה, בועז כהן וגל מור – כולם אלפא-בלוגרים סופר פופולאריים שזוכים לעשרות תגובות, כולם עיתונאים בהווה או בעבר.

מנקודת המבט שלי, ההנחה של יובל מוטעית. הוא קובע שרוב הבלוגרים לא מתמחים בתחום מסוים, ובוחר להציג דווקא בלוגים של עיתונאים כבלוגים מקצועיים, אבל יש יותר מארבעה בלוגים בולטים בבלוגספירה הישראלית, ולמרות ריבוי בלוגים של עיתונאים והפופולאריות של רובם הם בולטים בבלוגספירה אך בהחלט לא שולטים בה.

לדעתי – ואני מוכנה לעמוד מאחורי זה ב-100% – ניתן למצוא בין חמישה לעשרה בלוגים ישראלים לפחות שהם מקצועיים, איכותיים, מתמחים בנושא מסוים, חיים אותו, נושמים אותו, לפעמים גם עוסקים בו באופן ישיר או עקיף לפרנסתם, בכל נושא בולט. בלוגים של אנשים מהשורה, ולא של אנשי תקשורת. אופנה, בישול, מחשבים וטכנולוגיה, צילום, גאדג'טים, פוליטיקה, חינוך, טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה – רק תבחרו. מתוקף העבודה שלי בבלינק אני חייבת להכיר היטב את הבלוגספירה הישראלית ולא רק בתחומים שמעניינים אותי באופן אישי כמו שעושה הגולש הממוצע, ועדיין בכל פעם נדהמת מחדש מבלוגים שאני מגלה שמתמקדים בנישות קטנות ואיזוטריות, מתמקצעים בנושאים הללו ומחזיקים סביבה קהילה קטנה.

אדם שכותב בלוג מקצועי בנושא מסוים לא קם בבוקר, מחליט לפתוח לעצמו בלוג, מאלתר נושא ומתחיל לכתוב. הוא עושה את זה כי הוא אוהב את הנושא, מתעניין בו ורוצה לפתח אותו הלאה, לחלוק את הידע שצבר וללמוד מאחרים.

זה היופי בבלוגרים ודווקא זה מה שהופך את הבלוגרים למקצועיים בעיני. רק תשוקה אמיתית והתעניינות בתחום מסוים תביא מישהו לקום ביום בהיר, לפתוח לעצמו בלוג ולהתחיל לחלוק את מחשבותיו וידיעותיו בתחום עם העולם, בלי תמורה חומרית. נכון, לרוב הבלוגרים יש גם שיקולים או אינטרסים אחרים – מיתוג אישי, צורך בתשומת לב ורצון לתהילת עולם הם בין הבולטים שבהם. אבל זה הבסיס.

לכן, אין הבדל עקרוני בעיני בין PR קלאסי ל- PR Online שפונה לבלוגרים. הפנייה לבלוגרים שפונים לקהל שהמותג רוצה לפנות אליו באופן ישיר היא לא פחות לגיטימית מהודעה לעיתונות ששולחים לעיתונאים שמסקרים נושא מסוים. ואפרופו עיתונאים, למרבה הצער יש לא מעט כאלה שמתמחים בלקפייסט הודעות לעיתונות וכותבים על הנושא שבו הם אמורים להתמחות באופן שטחי וחובבני במקרה הטוב, ומציגים פרטים שגויים במקרה הרע.